ד"ר טנא בכתבה לYnet.
פורסם לראשונה 
אני קם בבוקר, ורואה קרן שמש, ושומע ציוץ ציפור, ולשנייה קצרה הכול נראה רגיל, עד שהכבדות של היגון מתלבשת ומלווה אותי עד הלילה. זו אינה חרדה וגם לא דיכאון: זהו אֵבֶל, וחשוב לדעת את ההבדל בינו לבין התחושות האחרות. פסיכיאטר מסביר איך להתמודד עם תחושת האובדן ואיך לקום ממנה
כולם מדברים איתי על חרדה וסטרס. נכון, אנחנו בסיר לחץ, וגם פסיכיאטרים נתפסים לחרדה: היא שוטפת אותי מדי פעם. זה טבעי לנוכח הנסיבות, וזה אפילו חשוב ובריא, שכן עמידה על המשמר חיונית עבור כולנו. חשש ופחד מגינים עלינו ומונעים מאיתנו שאננות.
אבל גם כשאני לא חרד, גם כשאני בעשייה ומרגיש מלא מרץ וכוח לתפקד – אחת השיטות הטובות ביותר להרגיע חרדה היא להסיח את הדעת ולהיות עסוקים – גם אז אני נותר שפוף, עם מועקה, עם כבדות, עם כאב. אני מבין שגם רבים מסביבי מרגישים כך, ולכן ניסיתי להבין את מקור ההרגשה. פתאום זה התחוור לי: אנחנו באֵבֶל.
אֵבֶל הוא התגובה של גופנו ושל נפשנו לאובדן. וכמה איבדנו כולנו בשבוע החולף. אֵבֶל מלווה בתחושת יגון, המוגדרת כצער ועצב עמוקים. "אוֹי-נָא לִי, כִּי-יָסַף ה' יָגוֹן עַל-מַכְאֹבִי, יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי, וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי", נכתב בספר ירמיהו פרק מ"ה. וכמה מוצדקת ההפרדה במקורות בין יגון לשאר מכאובים: היגון הוא כאב מיוחד, חודר נפש, שלא מאפשר למצוא מנוחה.
קימה מאֵבֶל לא אומרת ששוכחים או סולחים. אבל גם לאחר אובדן מוצאים אנשים משמעות חדשה וחוזרים לחיים. וזוהי החשיבות של ההבנה הזו עבורי כפרט ועבורנו כחברה: אני אקום, אנחנו נקום. ביחד
וכך הבנתי שאני קם בבוקר, ורואה קרן שמש, ושומע ציוץ ציפור, ולשנייה קצרה הכול נראה כל כך רגיל, עד שהכבדות של היגון מתלבשת ומלווה אותי עד הלילה הבא. זו אינה חרדה, זה גם לא דיכאון. זהו אֵבֶל.
ומדוע חשובה ההפרדה הזו? כי ראו מה מלמדת אותנו הספרות הפסיכיאטרית המקצועית. היא מפרטת שאֵבֶל ויגון הם חוויות קשות שיכולות להיות הרסניות רגשית ומציפות. מלבד עצב תהומי, אֵבֶל יכול להתבטא במגוון דרכים כמו כעס, הכחשה, אשמה ותחושת ניתוק. הוא יכול להשפיע על הבריאות הפיזית שלנו, על היכולת לישון, לאכול, להתרכז, לתפקד.
אבל הספרות המקצועית מדגישה שזה תהליך טבעי. זו איננה הפרעה נפשית. וחשוב מכך: ברוב גדול של המקרים, כמו שכולנו יודעים גם בלי פסיכיאטרים, מאֵבֶל קמים, ובלי צורך בעזרה מקצועית. ההחלמה אינה תהליך לינארי, היא לא קו ישר. לכל אחד ואחת יש את הקצב האישי. ויכול להיות שהאובדן ישנה בנו משהו לתמיד.
